|
חופה וקידושין הוא מונח
מתחום המסורת היהודית.
בשם זה מכונים הצעדים שעושים גבר ואשה
על פי ההלכה
כדי שיוכרו כזוג
נשוי. לביטול הנישואין יש צורך בגט
- שטר בו מודיע הגבר על גירושיה של
אשתו.
בדתות אחרות תהליך הנישואין הוא חד
שלבי, וישנה נקודה אחת בזמן שבה הזוג
הופך, מבחינה דינית, מרווקים לנשואים.
ביהדות ישנם שני שלבים שיש ביניהם
הפרדה: הקידושין (או ה"אירוסין")
והנישואין. בעבר שלב האירוסין נהג
תקופה ממושכת (כשנה), ואילו מאז
ימי הביניים הוא קוצר לכדי דקות
בודדות, ועל כן נוצר מוסד שהחליף
אותו, המחייב הרבה פחות, המכונה
"שידוכין" (ובעברית
מודרנית נקרא גם אירוסין).
|
 |
חתונה
>>
שידוכים
-
|
שלב השידוכים איננו בעל משמעות
הלכתית, אך הוא תוקן על מנת לאפשר שלב
של קשר בין בני-זוג שבו יהיו קשורים
זה לזה אך לא יידרש
גט על מנת להתיר את הקשר -
כמחליפו של שלב ה"קידושין" שקוצץ. נהוג לקיים טקס בנוכחות המשפחה
וחברים קרובים ובו, בין השאר, שוברים
צלחת חרס (מקביל לשבירת הכוס תחת
החופה).
בקהילות רבות נהוג לחתום על
שטר תנאים ובו מעוגנים התחייבויות
כספיות הדדיות של בני-הזוג ומשפחתם
הקשורות למימון החתונה ועזרה כספית
לזוג הצעיר.
|
 |
חתונה
>>
קידושין
-
ישנן שלוש דרכים אפשריות הלכתית
לביצוע הקידושין (המכונה גם אירוסין):
על ידי נתינת כסף או שטר קידושין
לאישה, או על ידי
ביאה.
האיש נדרש להבהיר את מטרת המתנה
שנתן וכן את מטרת הביאה כך שכוונתו
תהייה ברורה, וגם שתיקת האישה תוכל
להחשב להסכמה לקידושין. הקידושין
וההצהרה נעשים בפני
עדים.
בסיום שלב זו האשה נחשבת אשת-איש,
ואינה יכולה להינשא לאחר.
כיום נהוג לקדש תחת החופה
באמצעות
טבעת. האיש אומר לאישה: "הרי את
מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל",
ועונד את הטבעת על אצבעה.
תקופת האירוסין הייתה במקורה תקופה
ארוכה, ובימי המשנה
והתלמוד
עמדה על שנה - שנועדה לאפשר לאישה
להתכונן לקראת חייה החדשים. בימי
הביניים צומצמה תקופה זו לכדי
דקות בודדות, עקב מקרים שבהם ברחו
החתנים והשאירו את הנשים בעגינות.
-
כבר אחרי שלב הקידושין, הבעל חייב
לאישתו בעיקר הכתובה (מאתיים זוז
לבתולה, מאה זוז לאלמנה וגרושה), אך
אין הוא חייב ברוב המחויבויות הכספיות
הנוספות הרשומות בכל כתובה. למרות
זאת, אם הבעל מוסר לאישתו בשלב
הקידושין כתובה הוא מחויב מיד בכל
תנאי הכתובה.
|
|
חתונה
>>
נישואין
השלב השני הוא הנישואין, המונח
בתלמוד הוא "כניסה לרשות הבעל". שלב
זה בפשטות הוא כניסת האישה, למטרת
נישואין, לביתו של הבעל. ההתייחדות של
שני בני הזוג בביתם שלהם היא זו
שיוצרת את הנישואין הגמורים.
ישנן מספר שיטות הלכתיות כיצד לבצע
את המעבר לשלב זה, וכיום מקובל לשלב
את השיטות השונות בתוך תהליך החופה.
השלבים שמסמלים את כניסת הבעל לרשותו
הינם: הכניסה תחת לחופה וכניסה ל"חדר
ייחוד".
חתונה
>>
עטרות
חתנים וכלות
עטרות חתנים וכלות הם קישוטים
שנהגו להניח בעבר בעת החופה.
החתן היה מניח על ראשו עטרה של
הדס או של
ורד. הכלה ענדה בראשה עטרה של
זהב בה הייתה מצוירת
ירושלים של זהב, עליה היה החתן
מניח טלית צבעונית.
לאחר עליית
אספסיאנוס על
ירושלים, אסרו
חז"ל את עטרות החתנים בכלל ואת
עטרות הכלות כשהן עשויות מדברים
יקרים, והביאו ראיה לכך מהכתובים
"נפלה עטרת ראשנו" (איכה
ה, טז) ו"הסיר מצנפת והרים העטרה" (יחזקאל
כא, לא), כיוון שהוסרה המצנפת מראשו
של
כהן גדול בחורבן - יש להרים את
העטרה מראשיהם של החתנים.
חתונה
>>
טקס החופה
בימינו
|
בקהילות רבות נהוג לעלות כמה ימים
לפני החופה לבית
הקברות ולהזמין את קרובי המשפחה
שנפטרו לטקס החופה. האשכנזים נוהגים לערוך את החופה
תחת כיפת השמים לסימן ברכה: "והרבה
ארבה את זרעך ככוכבי השמים" (בראשית
כב, יז). רבים נוהגים לערוך את טקס
הנישואים במילוי הלבנה (החצי הראשון
של
החודש העברי).
את הטקס עורך
רב, המכונה "מסדר הקידושין". וזאת
על פי תקנה עתיקה שנועדה להבטיח כי
הטקס יתבצע על פי הכללים ההלכתיים.
תקנה נוספת דורשת נוכחות של
מניין בטקס.
מנהגי החופה משתנים בין העדות
השונות, וכאן צויינו בעיקר השלבים
העיקריים המשותפים לרוב העדות.
|
 |
חתונה
>>
כיסוי הכלה
בהינומה
נהוג שהחתן (ובקהילות מסוימות מסדר
הקידושין) פורש הינומה על ראש הכלה.
המנהג נובע מהפסוק: "ותקח הצעיף
ותתכס" (בראשית
כד, סה) שנאמר לגבי פגישת
רבקה ויצחק.
לדעות מסוימות יש בשלב זה אלמנט של
נישואין ולכן מקפידים שהעדים נוכחים
בשלב זה.
נוהגים לברך את הכלה: "אחותנו, את
היי לאלפי רבבה" (בראשית
כד, ס)
החתן ממשיך לכיוון החופה, ולאחר
מספר דקות מצטרפת אליו הכלה, תוך שהם
מובלים על ידי הורי החתן והכלה.
|
פורשים מבעוד מועד יריעה על גבי
עמודים (החופה), ומוליכים את החתן
אליה כשפניו לצד המזרח. כזכר לחורבן
בית המקדש נוהגים לתת אפר בראש
החתן במקום
הנחת התפילין - "אפר תחת פאר".
שתי האמהות והשושבינות (ולמנהג
אחר: שני הורי הכלה) מוליכות את הכלה
לקראת החתן, והכלה סובבת אותו שבע
פעמים מתחת לחופה (רק בעדות מסוימות).
אחר כך, הכלה נעמדת לימינו של החתן
והרב המקדש עומד כשפניו למזרח.
|
|
-
מסדר הקידושין מברך שתי ברכות:
ברכה על כוס יין או מיץ ענבים ("בורא
פרי הגפן"), וברכה על מצוות הקידושין
(הברכה מכונה ברכת אירוסין).
נוסח ברכת האירוסין: ברוך אתה ה'..
אשר קדשנו במצותינו וצונו על העריות,
ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את
הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין,
ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי
חופה וקידושין".
הרב נותן לחתן לשתות מהכוס, ואז
מעבירים את הכוס לאם הכלה שנותנת לכלה
לשתות מהכוס.
-
החתן פונה לכלה ואומר לה: "הרי את
מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל"
ועונד טבעת על אצבע יד ימין של הכלה.
עדי הקידושין חייבים לראות את שלב
נתינת הטבעת, אחרת המעשה לא תקף, ויש
לחזור עליו. נהוג שלאחר נתינת הטבעת
אומר הקהל, "מקודשת מקודשת".
-
השלב הבא הוא מתן הכתובה.
לפני מתן הכתובה נהוג שהרב, או אדם
אחר, קורא בקול את הכתובה, ולעתים אף
מתרגם אותה מארמית
על מנת שהציבור יבינו את הכתוב. החתן
מוסר לכלה את הכתובה, והעדים מאשרים
בחתימת ידם כי ראו את המסירה. רבים
נוהגים שהעדים חותמים לפני החופה על
שטר הכתובה.
-
אחרי נתינת הכתובה מברכים שבע
ברכות על כוס יין. נותנים לחתן לשתות,
והוא עצמו נותן לכלה לשתות מהכוס.
לבסוף, החתן מזכיר את חורבן
בית המקדש באמירת "אם אשכחך
ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי
אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים
על ראש שמחתי" (תהלים
קל"ז, ה'-ו') ושובר כוס זכוכית (יש
המקדימים שלב זה ומבצעים אותו בין
הקידושין לקריאת הכתובה, בין היתר כדי
להימנע מצימוד פרץ השמחה של סיום הטקס
לאזכור החורבן).
חתונה
>>
חדר ייחוד
-
לאחר טקס החופה נהוג בקהילות האשכנזיות
והתימניות
ללוות את החתן והכלה לחדר
ייחוד, שם הם שוהים ביחד לבדם
במשך זמן מה. לרוב נהוג שהם גם אוכלים
שם, לאחר שצמו והתענו במשך כל יום
חופתם. בשאר קהילות ישראל לא נוהגים
מנהג זה, ומסתמכים על התייחדות החתן
והכלה בליל הכלולות.
חתונה
>>
סעודת
מצווה
מקובל לקיים אחרי החופה
סעודת מצווה גדולה, מלווה
בריקודים ולעתים בדרשות ונאומים.
לאחר
ברכת המזון נהוג לברך שוב
שבע ברכות על כוס יין.
